משהאל נולד בשנת 1990 ברמלה ובילה בה את ילדותו. הוא היה ילד חברותי ושובב שאהב לתרום מעצמו למען הזולת. משהאל, אוהב אדם וארץ, שאף לשרת בצבא במקום משמעותי לביטחון ישראל ובשנת 2009 התגייס לסיירת צנחנים. לאחר שחרורו החליט משהאל להפוך את אהבתו למדינה וההגנה עליה למקצוע ולהצטרף ליחידה המובחרת ביותר בתחום – הימ"מ. משהאל עבר את הגיבוש ואת קורס הלוחמים והצטרף כלוחם בצוות הקופים, צוות שהיה למשפחה. במהלך שירותו ביחידה עבר משהאל הכשרות נוספות ושימש בין היתר כפורץ וחבלן.

בפברואר 2020 יצא משהאל לקורס קצינים בבה"ד 1, אותו סיים בהצטיינות. משהאל הגיע לקורס הצה"לי לאחר שנים של ניסיון כלוחם ולמרות הפרש הגילאים בינו לבין החיילים – משהאל מעולם לא הראה עליונות על אחר ותמיד חלק את מקצועיותו עם עמיתיו. הוא ייעץ להם, שימש להם משענת ותמיד חייך לכולם. בקורס קצינים הכיר את רעייתו, שחר, והם מיד התאהבו. השניים נשאו בספטמבר 2022.

לאחר הכשרתו כקצין, חזר משהאל לימ"מ כמפקד הצוות שבו שימש כלוחם. העובדה שמשהאל חזר לצוות כקצין, לא שינתה את יחסו ללוחמים - הם ידעו שלנגד עיניו נמצא בטחון המדינה, טובת המשימה וטובת אחיו-לוחמיו. לוחמיו מספרים שתמיד רצה להגשים את משאלותיהם: "הוא תמיד אמר 'אין בעיה', רשם ביומן ואחר כך שבר את הראש איך לגרום לזה לקרות".

משהאל לחם במאות מבצעים סודיים, בישראל ובשטח אויב, במסגרתם סיכל מחבלים טרם יציאתם להתקפה וכן רדף אחרי מחבלים בני עוולה לאחר ביצוע זממם. במבצעים בהם השתתף סוכלו מאות פיגועים בשלביהם השונים, לעיתים רגעים לפני מימושם - כל זאת כדי שאזרחי ישראל יוכלו לחיות במדינתם בבטחה.

בבוקר שמחת תורה התשפ"ד, ה-7 באוקטובר, יצא מביתו, חבר ללוחמיו, ויחד הם מיהרו דרומה להילחם במרצחים. הצוות נלחם בתעוזה ובאומץ לב בעשרות מחבלים שהגיעו לצומת שער הנגב. משהאל נפל בגבורה יחד עם אחיו הלוחמים דרור אלטון ובר סיון.

אלוהים נגע במשהאל. אור של ממש קרן ממנו.
עלם חמודות, גבוה, חזק, שקט, סמכותי. תמיד כשהייתי לצדו של משהאל שררה בי תחושה של
ביטחון. הכל בסדר. הכל בשליטה.
למשהאל היה חוש הומור בלתי נדלה, שובב עם חן אין סופי. קשוח וקשה מבחוץ, רך ומתוק מבפנים.

לעצמי אמרתי, הנה דוגמא לטובי בניה של האומה שלנו. אם הוא שם, ביחידה המיוחדת הזאת,
אם הוא דוגמא למי ששם, אז אנחנו בטוחים.
ההודעה האיומה אתמול שברה את ליבי ונחמה אין. כאב חד, חותך.
הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים?
משכמו ומעלה היה משהאל, גיבור ישראל.
אנו מצויים במערכה על עצם קיומנו. האויב הערבי המר, שטבח משפחות שלמות אתמול מבית
לבית, שכולא בכלובי בעלי חיים ילדים קטנים שבויים, אויב רצחני ובן מוות, נבלם אתמול
בגבורתם של משהאל וחבריו.
אנו ננצח, נכריע ונשמיד את האויב ונקיים את נבואת הנביא ישעיהו ס, י״ח:

לֹא-יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ; וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה.

חייאתי,

3 שנים שבהם אני מנסה לזכור אותך בכל שנייה – בנסיעה הבייתה, לפני שנעצמות העיניים במיטה, מנסה לדמיין אותך לפרטים, להיזכר באיך אני מרגישה לצידך, במגע, בחיוך,
להיזכר מתוך הפחד הנורא שעוד שנה עוברת, ופעם אחרונה שהתראינו רק הולך ומתרחק.

אני מדמיינת אותך בכל סיטואציה וכל רגע ביום – עומד בחדר בפינה, כנראה משלב ידיים, משקפי שמש על העיניים או על העורף, ומבט רציני שמשתנה לחצי חיוך וקריצה ברגע שמבטנו נפגשים.
מדמיינת אותך עומד מאחורי ושם את הידיים הענקיות שלך על הכתפיים שלי, מייצב אותי ונותן לי להישען אחורה עליך, ולפעמים מרשה לעצמך להישען קצת עלי.. כי אני בדיוק בהפרש הגבהים המתאים.

מתגעגעת לנוכחות שלך גם ללא מילים, לקשר המיוחד שלנו, בו אנחנו מבינים אחד את השנייה רק במבט, לשלווה והנחת שאתה משרה בכל מקום שאתה נמצא, לניצוץ בעיניים כשיש לך בכל משימה, לשמחת החיים הפשוטה שלך – מאושר מהקפה בבוקר או מאימון מפרך ופשוט שמח בחלקך.
מתגעגעת לרגעים השמחים, אבל גם לרגעים הקשים, לתשישות מהעבודה, להתמודדות משותפת, לתמיכה שלך. מתגעגעת לנסיעות המעייפות בהן היית פורס את ידך הענקית כקערה ומצפה ממני להניח עליה את הראש באמירה "תני לי להחזיק לך את הראש, הוא כבד מדי ממחשבות".

לפעמים אני נזכרת בתקופה "ללא דאגות", כשהיינו דביקים ולא ניתנים להפרדה.
כל מוצאי שבת הייתה פוקדת אותי עצבות שלא נתראה מספר ימים עד שאחזור מהצבא, געגוע כזה כאילו הכרנו כל החיים והפרידה היא לעולמים. אתה היית צוחק עלי קצת, מזמין לי סושי כדי להתעודד ומבטיח שנתראה בקרוב. ובאמת תמיד מצאת דרך להפגש.
באימוני שטח, ניווטים וירי, לא משנה כמה רחוקים היו – אתה הגעת כדי לעלות לי חיוך.
ואם לא אז נקודת חבירה באמצע, או עצירת קובה אצל המשפחה ברמלה.
כשלא יכולנו להיפגש, היו שיחות טלפון ממושכות, בתירוץ של "שכחנו לנתק", וגם בלילות לא משנה כמה היית עייף, היית שם שעון מעורר, מכין קפה, ומעביר לי את הנסיעה או השמירה.

משהאל, תמיד היית עמוד התווך שלי, אבן חזקה, ניצב בשבילי ובשביל המשפחה והחברים. אחרי לכתך הבנתי שאת התפקיד הזה מילאת בכל מצב, בשביל כל מי שפגש אותך גם אם לזמן מועט. איך אנשים שפגשו בך רק לשנייה מספרים עליך כאילו הכרת כל החיים, איך הרגישו רק במבט כמה הם חשובים לך ואיך הצלחת להשפיע עליהם.

משהאל, אין ביכולתי לתאר במילים את הכאב והעצב שנותרו בי מהיום שהלכת. יש דברים שהנפש שלנו לעולם לא תבין, ואם היינו מבינים כנראה לא היינו מצליחים להמשיך לחיות. חשוב לי שתדע שגם היום, אין יום שבו אני לא חושבת עליך, עוצמת את העיניים ומקווה שברגע שאפקח אותן פתאום תופיע.

ש'ש' שלי, ב3 שנים האחרונות הבנתי שהחיים שלנו הם בחירה. בחירה ללכת בדרכך, לדבר עליך בגאווה, לשרת את המדינה והכי חשוב – בחירה לחיות אותם.
אני רוצה שתדע שכל יום אני בוחרת, גם בימים בהן השאלות גוברות על התשובות, גם בימים החשוכים, ויודעת שגם אתה בחרת והיית בוחר תמיד לשמור על המדינה שלך, להילחם לצד הלוחמים שלך, בחרת לעשות הכל למען האנשים שלך ולהקריב את עצמך כדי שכולנו נהיה פה.
ש'ש', תמיד תשאר בליבי, מתגעגעת ואוהבת אותך לעולמי עד ומבטיחה להמשיך לספר עליך בגאווה ובראש מורם.
שלך, שחר.

משהאל יזם מסורת שנתית ומרגשת לחג הפורים, לוחמי היחידות המיוחדות המחופשים לגיבורי על גולשים מגגות בתי החולים ומפתיעים את הילדים המאושפזים. גיבורי העל מחלקים משלוחי מנות, משחקים עם הילדים, משמחים אותם ועוזרים להם להפיג את הכאב ולו לכמה שעות.